מדור ספר לסופ״ש: ״נרשם בגוף״ באזל ואן דר קולק

 

היום בחרתי בספר שקראתי לפני כשנה - ספר שקפץ לי באתר מבלי שהבנתי במה מדובר ופשוט יצא מאד מעניין, כחלק מפתיחות ללמוד כל נושא, תרבות או עניין.

רק מספר חודשים אחרי, הבנתי שתרגמו את הספר כאחד מספרי הפסיכולוגיה ריפוי טראומות הטובים שיש היום.

(הספר מלמד הרבה על מצבים שקורים לאנשים - על אזורים במוח ועוד )

בעקבותיו קראתי 3 ספרים על המוח והתחלתי להתעניין בגוף האדם ולהיות מרותק מזה.

2 ספרים של ליסה פלדמן (חוקרת מוח יהודיה) מעל 25 שנים שחוקרת רגשות שאשלח במדורים הבאים.

פרק 15 להרפות מן העבר: EMDR

מבין הרבה שיטות, אחת השיטות טיפול המעניינות בספר (שיוצא נגד טיפול בתרופות)

היא ״Eye Movement Desensitization and Reprocessin״

תמיד אמרו שיש קשר בין נפש לעיניים, ״תבחר אדם לחיים לפי העיניים״ 

״הנפש יושבת בכבד״ נשמע נכון - כפי ששותים אלכוהול אז יש השפעה על העיניים שהופכות לאדומות.

מצאתי משהו הגיוני בשיטה הזאת והיום אתן היכרות וטעימה מקטעים בפרק הזה של הספר.

כמו התקדמויות מדעיות רבות, שיטת EMDR נולדה מתצפית מקרית. יום אחד ב-1987 פסעה הפסיכולוגית פרנסין שפירו (Francine Shapiro) בפארק, שקועה בזיכרונות כואבים, כשהבחינה בכך שתנועות עיניים מהירות גרמות להקלה דרמטית במצוקתה. כיצד יכולה צורת טיפול מרכזית לצמוח מחוויה קצרה כזו? איך ייתכן שמעולם לפני כן אף אחד לא הבחין בהליך הפשוט כל כך? בתחילת דרכה, שפירו הייתה ספקנית בקשר לתצפית שלה. היא השקיעה בשיטה שנות ניסויים ומחקר, ובנתה בהדרגה הליך סטנדרטי שאפשר ללמד ולבחון בניסויים מבוקרים.

זמן קצר אחרי שלמדתי על EMDR, התבקשתי לדבר על עבודתי במעבדת שינה בניהולו של אלן הובסון (Allan Hobson) במרכז בריאות הנפש של מסצ'וסטס. הובסון (יחד עם המורה שלו, מישל ג'ובֶה [Michel Jouvet])התפרסם בזכות גילוי המקום במוח שבו נוצרים חלומות, ואחד מעוזרי המחקר שלו, רוברט (בוב) סטיקגולד (Robert Stickgold), התחיל בדיוק לגלות את פונקציית החלומות. הראיתי לקבוצה וידיאו של מטופלת שסבלה מ-PTSD חמור במשך שלוש־עשרה שנים אחרי תאונת דרכים איומה, ואשר בתוך שנֵי מפגשי EMDR בלבד הפכה מקורבן מבוהל וחסר אונים לאישה אסרטיבית ומלאת ביטחון. בוב הוּקסם.

שבועות אחדים לאחר מכן, ידידת משפחה של סטיקגולד נעשתה כה מדוכאת לאחר מוֹת החתול שלה עד שהיה צורך לאשפזה. הפסיכיאטר המטפל הסיק שמות החתול עורר זיכרונות בלתי־פתורים ממות אמה של האישה, כאשר הייתה בת שתים־עשרה, וקישר אותה לרוג'ר סולומון (Roger Solomon), מורה ידוע ל-EMDR שטיפל בה בהצלחה. לאחר מכן היא התקשרה לסטיקגולד ואמרה לו, "בוב, אתה חייב לחקור את זה. זה ממש מוזר — וזה קשור למוח, לא לנפש."

זמן קצר לאחר מכן הופיע מאמר בכתב העת המדעי חֲלימה — Dreaming — שטען כי טכניקת EMDR קשורה לשנת REM — תנועות עיניים מהירות — שלב השינה שבו מתרחשת החלימה.  מחקרים הראו כבר כי לשינה, ולשנת חלום במיוחד, יש תפקיד מרכזי בוויסות מצב הרוח. כפי שציין המאמר, העיניים נעות במהירות הלוך ושוב בעת שנת REM, בדיוק כמו בטיפול EMDR. תוספת זמן שנת REM מפחיתה דיכאון, בעוד שככל שזמן שנת ה-REM פוחת, כך עולה ההסתברות ללקות בדיכאון.

כידוע, קיים קשר משמעותי בין PTSD לבין הפרעות שינה, ושימוש באלכוהול או סמים משבש עוד יותר את שנת ה-REM. בתקופה שבה עבדתי במרפאת משוחררי הצבא, ה-VA, עמיתיי ואני מצאנו כי הלוחמים לשעבר שסבלו מ-PTSD העירו את עצמם זמן קצר אחרי שנכנסו לשנת REM — ככל הנראה משום שרסיס טראומה הופעל במהלך חלום. גם חוקרים אחרים הבחינו בתופעה זו, אך לא חשבו שזה רלוונטי להבנת PTSD.

כיום אנו יודעים שהן שינה עמוקה והן שנת REM משחקות תפקיד חשוב באופן שבו זיכרונות משתנים במרוצת הזמן. המוח הישֵן מעצב מחדש את הזיכרון על ידי מתן מקום משמעותי למידע רלוונטי מבחינה רגשית, ובמקביל מסייע לחומרים לא־רלוונטיים להתפוגג. בסדרת מחקרים אלגנטיים הראו סטיקגולד ועמיתיו כי המוח הישֵן מסוגל למצוא משמעות אפילו במידע שהרלוונטיות שלו אינה ברורה בעת הָעֵרוּת, ולהטמיעו במערכת הזיכרון הגדולה.

חלומות ממשיכים לנגן מחדש, לצרף מחדש ולהטמיע מחדש פיסות של זיכרונות ישָנים, לאורך חודשים, אפילו שנים. הם ממשיכים לעדכן כל הזמן את המציאויות התת־קרקעיות, הנסתרות, שקובעות לְמה תתייחס תודעתנו הָעֵרה. ואולי, מה שרלוונטי ביותר ל-EMDR, בשנת REM אנו מפעילים אסוציאציות רחוקות יותר מאשר בשינה שאינה שנת REM, או במצב ערות נורמלי. לדוגמה, כאשר מעירים נבדקים משינה שאינה שנת REM, ומעבירים להם מבחן אסוציאציות מילוליות, הם נותנים תגובות סטנדרטיות: חם/קר, קשה/רך וכו'. כאשר מעירים אותם משנת REM, הם עושים חיבורים פחות שגרתיים, למשל גנב/אסור. הם גם פותרים בקלות רבה יותר אַנַגְרָמוֹת פשוטות (יצירת מילה/משפט חדשים מערבוב אותיות של מילה/משפט קיימים) אחרי שנת REM. ההיסט הוא לכיוון אסוציאציות רחוקות יותר, מה שעשוי להסביר מדוע חלומות הם כה משונים.

סטיקגולד, הובסון ועמיתיהם גילו אם כן שחלומות מסייעים ליצור קשרים חדשים בין זיכרונות, שלכאורה אינם קשורים ביניהם. היכולת למצוא חיבורים חדשים היא המאפיין המשמעותי ביותר ביצירתיות; כפי שראינו, הוא גם חיוני להחלמה. חוסר היכולת לחבר מחדש חוויות הוא גם אחד המאפיינים הבולטים של PTSD. נועם מהפרק הרביעי היה מסוגל לדמיין טרמפולינה שתציל קורבנות טרור עתידיים. לעומתו, אנשים מוכי טראומה לכודים בתוך אסוציאציות קפואות: כל מי שחובש טורבן מנסה להרוג אותי; גבר שחושב שאני מושכת ינסה לאנוס אותי.

בסופו של דבר, סטיקגולד מציע קשר ברור בין EMDR לבין עיבוד זיכרון בחלומות: "אם הגירוי הדו־צדדי ב־ EMDR יכול לשנות את מצב המוח, באופן דומה לזה שאנו רואים בשנת REM, אז יש לנו כעת ראיות טובות לכך שטכניקת EMDR עשויה להשתמש בתהליכים הקשורים לשינה, שעלולים להיות חסומים, או בלתי־יעילים, אצל הסובלים מ-PTSD, כדי לאפשר עיבוד זיכרון יעיל והתרת הטראומה. ההנחיה הבסיסית של EMDR, תחזיק את התמונה הזו בראשך ותביט רק באצבעותיי כשהן נעות הלוך ושוב,עשויה בהחלט לחולל את הפעילות שמתרחשת במוח החולם. בשעה שספר זה יורד לדפוס, רות לניוס ואנוכי חוקרים כיצד המוח מגיב בשעת היזכרות, הן באירוע טראומטי והן בחוויה רגילה, לתנועות עיניים סַקַאדִיוֹת (saccadic, תנועות של שתי העיניים, כמו בעת סריקה או קריאה), בעת שהנבדקים שוכבים בסורק fMRI. מוזמנים לעקוב.

בשלב הבא, השגנו מימון מן המכון הלאומי לבריאות הנפש כדי להשוות את השפעת EMDR למינון סטנדרטי של פרוזק, או פְּלַסֶבּוֹ. מתוך שמונים ושמונה נבדקים, שלושים קיבלו EMDR, עשרים ושמונה פרוזק והיתר — גלולת סוכר. כפי שקורה לעתים קרובות, האנשים שקיבלו פלסבו השתפרו יפה. אחרי שמונה שבועות, השיפור של 42 אחוז במצבם היה גדול מזה שהפיקו טיפולים רבים אחרים, שמקודמים כמבוססי ראיות.

קבוצת הפרוזק השתפרה רק מעט יותר מקבוצת הפלסבו. זה אופייני לרוב המחקרים על טיפול תרופתי ב-PTDS: עצם ההגעה לניסוי גורמת לשיפור של 42-30 אחוז; כשהתרופות עובדות, הן מוסיפות עוד 15-5 אחוז. אך הנבדקים שטופלו ב־ EMDR השתפרו הרבה יותר מאלה שקיבלו פרוזק או פלסבו: אחרי שמונה מפגשי EMDR, אחד מתוך ארבעה נרפא לחלוטין (ציוני ה-PTSD שלהם צנחו לרמות זניחות), בהשוואה לאחד מתוך עשרה בקבוצת הפרוזק. ההבדל המשמעותי התרחש במרוצת הזמן: כשראיינו את הנבדקים שמונה חודשים מאוחר יותר, הציון של 60 אחוזים מאלה שקיבלו EMDR העיד על כך שנרפאו לחלוטין. כפי שאמר הפסיכיאטר הדגול מילטון אריקסון (Milton Erickson): ברגע שתבעט בבול העץ, הנהר יתחיל לזרום. ברגע שאנשים התחילו להטמיע את זיכרונותיהם הטראומטיים, הם המשיכו להשתפר באופן ספונטני. לעומת זאת, כל אלה שנטלו פרוזק חזרו למצבם הקודם ברגע שהפסיקו את התרופה.

מחקר זה היה משמעותי, משום שהמחיש שטיפול ל-PTSD, שהוא ממוקד וספציפי לטראומה — כמו EMDR — עשוי להיות יעיל הרבה יותר מתרופות.

.